4 אהובה, babybloom קהילת . אני כמעט 1984 תרשו לי לקחת אתכם אחורה בזמן, לשנת , רץ בבעתה מהחדר של אמיר ברחוב אידר בחיפה, 15 בן כל הדרך אל בית הוריי. פניי אדומים, רועדים. זה היה בערב יום הזיכרון. אמיר היה החבר הכי טוב שלי וכהרגלנו ישבנו וריכלנו על הבנות בכיתה. חיטטתי במגירה של מכתבים ופתקים אינסופיים שעברו בין השולחנות בעשרות שעות של שיעורים חסרי עניין והקראתי בקול פתקים שגרמו לנו לפרצי צחוק בלתי נשלטים. ״I don’t know if Guy is gay but he is a very nice ״, היה כתוב בפתק שאמיר קיבל ממישל, person anyway חברה מבית ספר יהודי בצ'ילה שהתארחה אצלנו חודש לפני כן. "אני לא חושב שאתה כזה", אמיר אמר, "אחרת לא הייתי חבר שלך". "איך זה עלה?" השבתי באדישות מדומה. אמיר אמר "אני לא זוכר, נאכל ארוחת ערב". "אין לי חשק עכשיו, ניפגש מחר", עניתי. כל הלילה הסתגרתי בחדרי, בוכה ומקנח את האף, מקשיב בלופ לג'ורג' מייקל. למחרת חל יום הזיכרון, אני זוכר את עצמי בעיקר מתחמק מאמיר בין עשרות נערים ונערות בחולצות לבנות ומדבקות יזכור. כולם צעדו סביב מגרש הספורט בבית בירם בזמן שנשיא בית הספר הקריא את שמות הנופלים. פתח דבר הוא ציין שאין בית־ספר בישראל שאיבד כל כך הרבה בנים והזכיר לנו לצעוד "ימין שמאל" מדויק, כי משפחות הנופלים כולן הגיעו לטקס ומגיע להן כבוד. אני זוכר שלמרות הניסיון להתחמק ממנו, אמיר לא ממש חיפש את קרבתי וזה הטריף אותי. רציתי לברר למה מישל כתבה עליי כך. תיארתי לעצמי שהוא כנראה שאל אותה. אם הדיון לגבי היותי הומו חרג מגזרת "גיא ההומו" ביומן הכיתה, והתקיים מאחורי גבי, בקרב מי שנחשבו לחברים שלי, ממי עליי לחשוש? כך תהיתי וצעדתי לצד הבנות שהגנו עליי תמיד. בסוף הטקס, על האוטובוס, עשרות ילדים נהדפו עם כל עצירה ברמזור. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה, כי בערב מתחיל חג העצמאות. כמו בכל חג, אימא קנתה שתי עוגות ובבית היה מוצל ונעים. היא הייתה פורסת מעוגת התפוחים ומעוגת הפרג. אני הייתי משקר כדי לשמח אותה. ובתוך המולת האוטובוס, היה גם עומר, שלמד בכיתה המקבילה. ידעתי עליו הכל, בהיתי בו יותר מחצי שנה בהפסקות. מבטים קצרים, שמייד היו מוסתים. במשך חצי שנה למדתי שעומר היה אלוף ישראל בשחייה לנוער, שהוריו פרודים, הצצתי לתעודה שלו, שכולה "מצוין" ו"טוב מאוד" כמו שלי, אפילו בהתעמלות (בניגוד אליי).
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==