אבא ואבא, 3 ילדים. לפני שנתיים בערך.
שבת, אחר הצהריים. סופרנני מזדעקת. זום על דויד, מלא שוקולד ואקטימל ושאריות של במבה מסביב לשפתיים, צועק "מים, מים". איתן, מאחוריו, מתחנן – "מים, מים". אבא לוצי, באפיסת כוחות, מוזג מים לתוך כוס פלסטיק אדומה. דויד שופך אותם על הרצפה, מוחא כפיים. איתן לוגם מלוא הפה מים. יורק על אבא גיא. שניהם פורצים בצחוק מתגלגל.
למחרת, בבוקר שאחרי מריבה שרק היא ואני יודעים לייצר, בדרך לבית הספר, אלה מסבירה לחברים שלה שאבא לוצ'י הוא לא ממש רופא כי הוא מטפל בראש של אנשים. היא נשאלת איך זה שיש לה שני אבות ועונה – "זה מאד פשוט, ריאנון (הפונדקאית) סחבה אותי בבטן וילדה אותי, אבל יש לי אבא ואבא, אז היא לא אימא שלי". ואז, כמו שחקנית לקראת רגע השיא, היא משתהה. תנועה תיאטרלית של הידיים, והיא מדגישה את חוסר האמונה שלה – "אבל אני לא מאמינה" היא אומרת – "אני פשוט לא מאמינה, שאבא גיא הוא זה שנתן את הביצית שלי".
האמת היא שעדיין לא עשינו שיחה לגבי אבהות ביולוגית, זרע וביצית. אבל, כמו פעמים רבות בעבר, מתברר שהיא כבר יודעת. והדברים עבור אלה ברורים, הרבה יותר ברורים מאשר לרוב העולם. אבא ואבא, ודויד ואיתן, וגם תומס הכלב, הם המשפחה שלה. ומי שמלביש אותה מגיל אפס, משחק איתה במלחמות דגדוגים, ורב איתה על ללכת לישון הוא המשפחה שלה, לא משנה מה חושבים מועמדי הבית היהודי לכנסת.
